כל דלת שנפתחה בדרך לפגוש אותם, כל מנעול שקרקש מאחורינו, גרם ללב לפעום חזק יותר.
ככה זה תמיד. עם כל קבוצה.
אבל משהו באוויר, באווירה, גרם לנו להסס, כמה הם בכלל פנויים לזה? בעבודה הקשה שהם עושים - האם יש להם זמן באמת לעצור לרגע? קצת לשחק? קצת ללמוד מהמשחק? הרבה להקשיב זו לזה...
כמה השוני ביניהם - התרבותי, הגילאי, ישחק תפקיד?
עוד הלבבות פועמים, עוד דלת נסגרת, עוד דלת נפתחת והנה הם יושבים במעגל גדול..
בשקט בשקט ביקשנו שיציגו את עצמם, אחר כך יצאנו לדייטים ושאלנו שאלות שאנשים כבר לא שואלים היום..
דימה, ותיק הצוות, פתח את הקופסא הדמיונית והכניס את כולנו לעולם שבו מותר ואפילו רצוי להרשות לעצמנו להיות סקרנים ולגלות בכל יום דברים חדשים. תקשורת מקדמת.
תודה לכם, צוות כפר עופרים, על שיתוף הפעולה הבכלל לא מובן מאילו, על עבודת הקודש שאתם עושים ביום יום, ועל אהבת החינם שפיזרתם בימים כל כך משונים כמו אלה..