פעילות פסיפס במרכז אלה - בחסות חברת עלבד דימונה
אני לא עושה כאלה דברים! הכריזה ב'.
מה זה השטויות האלה?
את לא חייבת, אמרה לה המדריכה, אבל תשבי איתנו, כי כולם כבר תכף כאן.
היא ישבה, כועסת.
לאנשים מיוחדים יש לפעמים מצבי רוח מיוחדים.
שמחה וכעס בעוצמות גבוהות במיוחד ובלי רצף הגיוני.
"אנחנו" למדנו עם השנים להכיר את זה ובזה, לא להתרגש, לתת לדברים את הקצב שלהם ולאפשר למי שרוצה לכעוס, או להמנע, להיות שייך גם אם ממרחק הבטחון שמתאים לו או לה. ולהזכיר לעצמנו שלא לכולם הכל מתאים.
וככה גם הפעם,
ב' ישבה מהצד, והסתכלה בתהליך של הכנת השולחן, והעירה הארות והערות,
והיה ברור שהיא רוצה להשתתף, אבל בקצב שלה,
ויותר מהכל, שהיא צריכה שיזמינו אותה.
כשנכנסו המתנדבים לחדר, נכנס בבת אחת אור גדול.
ככה זה עם החבר'ה של עלבד,
איפה שהם הולכים, הם מביאים את השמש איתם, גם בערב.
והאור הזה, מציף וממלא את החדר,
וכבר לא חשובה בכלל הפעילות, חשוב המתנדבים והחיבור האנושי החזק הזה, והרצון שלהם לעשות שמחה בלב.
וגם ב', בדיוק כמונו, הרגישה את הדבר הזה,
וכשחולקו הלוחות, היא כבר הסכימה לקחת אחד, אבל אמרה שלא נראה לה שתעשה,
וכשחולקו שברי הקרמיקה, היא לקחה אחד ביד, ומרחה עליו קצת חומר, ככה סתם, בשביל לראות איך זה...
וככה, בלי לשים לב, היא שקעה בשיחה עם אחד המתנדבים, ודבק נמרח, ושברי חרס הודבקו זה לזה, ונולדה תמונה.
תודה לכם, חברת עלבד -
על שבוע מרגש של התנדבות בכל רחבי הארץ עם המתנדבים הכי חייכנים בעולם.
תודה למרכז אלה שפתחה בפנינו את הבית ואיפשרה לקסם הזה לקרות.
תודה לאנה ולחברים והחברות בעמותת רוח טובה, על שותפות מלאת קסם, צחוק והבנה הדדית.
וואו! איזה מרגש