בשניה שנכנסנו לדירה הקטנה, היה ברור שהולך לקרות פה משהו אחר ושונה ממה שחווינו..
ריאהם וסוהא ניצחו ביד רמה על חבורה צחקקנית של נערות והעמיסו על השולחן מכל טוב.. ירקות, גבינות, לחמים, מגשים מגשים מלאים באהבה..
״ככה מארחים אצלנו״ אמרה בחיוך רחב ריאהם.. ״אני לא יודעת אחרת..״
במקביל, העמדנו אנחנו על שולחן אחר את כל החומרים, שפע של צבעים, דבקים, ופיסות של עץ, שיהפכו תחת ידיהן של הנערות בעוד רגע לקופסאות תכשיטים מתוקות…
ואז נפתחה הדלת, ובזו אחר זו (וגם זה וזה…) נכנסו המתנדבות והמתנדבים של חברת "אינטל" בחיוך רחב.
הכרות קצרה, ארוחת בוקר מהסרטים, והידיים כבר גוזרות, מדביקות וצובעות יחד..
לפעמים מדברים עם הידיים, לפעמים נעזרות בתרגום של דובר ערבית אבל רוב מוחלט של הזמן, הלבבות מדברים..
כל חברה, בכל גודל, שעושה איתנו פעילות כזו היא בעינינו נס,
אבל - כשהנהלת חברת אינטל הישראלית והבינלאומית מפנה את הזמן לחבק פינות נסתרות של החברה הישראלית, בשקט, בצניעות ובאהבה אמיתית לנתינה, זה אור גדול בימים כמו אלה, ואנחנו יותר מגאות שזכינו להיות חלק מזה.
コメント